<h1>העיטור אות ה' המחאה</h1>
<h2>דף יג:</h2>
גרסינן בפרקא קמא דגיטין אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלני במעמד שלשתן קנה והאלדים אמר רב לא שנא מלוה ולא שנא פקדון ולא שנא מתנה מרובה ולא שנא מתנה מועטת ואפילו כי הקנה לנולדים נמי קנה. והיא חדא מתלת מילי דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא. ומסתברא מלוה בשטר ופקדון בשטר אף על גב דשטר ביד הממחה משתעבד החייב לנמחה. ודין המחאה לחודה כמוכר שטר חוב לחבירו שנקנה בכתיבה. והלכך אם מחלו מחול מדגרסינן בבבא קמא (פ"ט.) גבי אשה פגיעתה רעה ולא פרכינן וליתבה לכתובתה במעמד שלשתן שמע מינה דבהמחאה נמי אם מחלו מחול. ואיכא למימר מדלא פריך התם דלקני בהמחאה שמע מינה דלא קני בהמחאה היכא דאיכא שטר ביד הממחה והכא לא בעי בעל דלימסר כתובה בידא דאחריני. אבל אי יהיב ליה שטר לנמחה קנה במעמד שלשתן. וצריך עיון. צרפתי ואי אמר (המלוה) [למלוה] איני נותן אלא לעצמך יכול לומר כן. וכן אם אמר לשליח הבא לי מעות שפלני חייב לי יכול לומר לא אפרעם אלא לבעלים עצמן והראשון נוח לי והשני קשה הימנו. וכבר פירשתי דהיכא דבא בהרשאה אינו יכול לדחותו.
גרסינן בפרק המקבל המחהו אצל חנוני או אצל שולחני אינו עובר עליו. אבעיא להו חוזר או אינו חוזר. וקיימא לן כרבה דאמר חוזר. וקשיא ליה לרב אלפס הא דקיימא לן (גיטין י"ג:) תנהו לפלני במעמד שלשתן קנה ומשמע דסבירא ליה דחוזר דקאמר אחנוני קאמר. ופליג בין היכא דאית ליה גביה להיכא דלית ליה גביה כדאיתא בהלכות ודחי הא דגמרא דבני מערבא (שבועות פ"ז ה"ה) בחנוני על פנקסו הדא דתימר בשלא העמידו אצל חנוני אבל העמידו אצל חנוני אין בעל הבית חייב כלום. אלמא אף על גב דלית ליה גבי חנוני ולא מידי אינו חוזר. ומסתברא סברא דרב אלפס דהא (דרב) [דרבה] בדאית ליה גביה חבריה והא דבני מערבא ליכא לדחויה. ואפילו למאן דאמר חוזר איתה. ולא דמי דהתם בעל הבית גבי חנוני המחהו וחנוני אומר לו פרעתיך אבל אם ידוע שלא פרע פלוגתא דרבה ורב ששת היא. ומיהו מתניתין דהמחאה אפילו אית ליה גבי חנוני קיימא. והא דקיימא לן במעמד שלשתן קנה לא קשיא אהך דפלוגתא דרבה ורב ששת אפועל קאי וקיימא לן דחוזר דמסתמא כל היכא דלא פרע ליה מצי למהדר עד דלפטריה בפירוש ולימא ליה פטור אתה. והא דאמרינן במעמד שלשתן קנה כלומר החייב משועבד לנמחה ואינו יכול לחזור וליתנם לממחה ואם נתנם לו פטור וכל זמן שהנמחה אינו חוזר בו המומחה חייב לו. ולגבי קדושי אשה חיילי הקידושין משעה שקבלתם עליה לשם קדושין ועל מנת שישלים זה תנאו כדאיתא בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ז.) בגמרא דהתקדשי לי בזו אבל הנמחה יכול לחזור בו אם לא יפרענו שהרי ברשות הממחה הן שיכול למחול לו החוב מידי דהוה אמוכר שטר חוב לחבירו והיינו טעמא דפלגינן מעיקרא (בגיטין י"ג:) בין מלוה לפקדון דבפקדון גמר ומשעבד נפשיה במלוה לא גמר ומשעבד נפשיה. ואמרינן נמי (שם י"ד.) בההיא הנאה דקא משתניא בין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשיה אלמא כדאית ליה גביה היא ועל המשעבד נמי קאי אבל הלוה לא נפטר אם לא פטרו בפירוש. והלכך לא קשיין אהדדי. והא דרב הלכתא בלא טעמא הוא ולא מוספינן עלה. ושדרו ממתיבתא לא נתן שולחני חוזר פועל אצל בעל הבית ונוטל שכרו ממנו וקיימא לן כרבה דאמר חוזר ואפילו קנו מיניה. וצריך עיון. ירושלמי (פ"ג דקידושין ה"ד) ראובן חייב לשמעון סמכיה גבי לוי אפרסן לוי לית ראובן חייב כלום הדא דתימא בשלא עשו ערמה אבל עשו ערמה חייב. יש מפרשין אפרסן נשתגע ויש מפרש העני. והאי עובדא סייעתא למאי דאמרינן לעיל אם העמידו אצל חנוני אין בעל הבית חייב כלום וכגון שטוען שפרעו לוי אי נמי שפטרו. ואם עשו ערמה שהיה ראובן יודע שנשתגע או העני והמחהו אצלו חייב. והא דאמרי רבוותא דהא דרב הונא במתנה הוא טעמא רבא הוא ונטיא לסברא דילן דהלואה גבי ממחה לא מפטר אבל הנמחה דומיא דמתנה הוא ומשתעבד. והא דגינאי לאו קושיא היא וליכא בנוסחא דילן בטסקא, ומתנה הוא דהואי. ואפילו בהלואה אפריק קושיין שפיר.
וצרפתי אומר במעמד שלשתן קנה ואינו יכול לחזור ולמחול כדין מוכר שטר חוב לחבירו שאם מחלו מחול דהתם ניירא בעלמא זבין ליה. ולא דייק לן דלא עדיף מעמד שלשתן מכתיבה ומסירה.
ומסתברא דוקא מתנה וחוב אבל מאן דמזבין לחבריה חפצא וההוא חפצא איתיה בעיניה בידא דחבריה אף על גב דלא הוי במעמד שלשתן קנה. כדתניא (ב"ב פ"ה.) ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. ובנוסחא אחרינא כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח אלמא לא בעינן מעמד שלשתן אלא כיון שקיבל הנפקד קנה. וכתב רבינו האי בהמחאה, כגון ראובן זבין חפץ לשמעון ואותו חפץ אצל לוי כיון שאמר לו ראובן ללוי אותו חפץ שיש לי אצלך תנהו לשמעון במעמד שלשתן קנה. ודברי המעתיק סותרין זה את זה. וההיא ברייתא קשיא ליה דאי במעמד שלשתן למה לי קיבל ואי שלא במעמד שלשתן כי קיבל מאי הוי.
בתשובה לרב אלפס יהודים שהלוו מעות לשלטון והמחה אותן אצל אחד מהן או אצל אחד ממשרתיו ואמר לו במעמד שלשתן מנה שיש לי בידך תנהו להן ואמר לו הן חייב ליתן להן. ובתשובות לרבינו אלפסי אם היה הנמחה גוי קונה במעמד שלשתן דכיון שנתרצה להסתלק מבעל חוב ישראל ולחזור על הגוי קנה. ובשאלות תלמידי דניא לרבינו אלפס שנכתבו בפאס המחאה בגוי במעמד שלשתן ישראל וגוי וישראל. והשיב איך נדון בה בדיני ישראל וידם תקיפה עלינו ולא תשווה בדינם עד שיתפוס מקצת משלו.
כתב בכך וכך בשבת איך פלני אמר לנא הוו עלי סהדי וכתובו וחתומו והבו ליה לפלני מחמת דהוה לי על פלני כך וכך ואמרית ליה הלין זוזי דאית לי גבך הבינהו לפלני דנן דקאי בהדן ומהשתא פטרית לפלני דנן ונפק ליה משעבודא דילי וקם ליה בשעבודא דפלני ולא פש לי גביה ולא מידי לא לי ולא לירתאי בתראי ממאי דהוה לי גביה. וחומר שטר המחאה דא קבלית עלי כחומר כל שטרי המחאה דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי ומאי דהוה קדמנא כתבנא וחתמנא ויהיבנא ליה לפלני למהוי בידיה לזכו.
<h2>דף יד.</h2>
הנהו גינאי דעבדו חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי גבי חד מנייהו אמרו ליה הבינהו ניהליה למרי ארעא באפי מרי ארעא — ובנוסחא דרב אלפס בטסקא — וקנו מניה לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה אשכח דלא פש גביה ולא מידי. ומסקנא הוי קנין בטעות וחוזר. וכתבי רבוותא דאפומא דסהדי אי נמי דקא מודי ליה אידך דטעות הוה בההוא חושבנא כי האי גונא הוי קנין בטעות הא ליכא ראיה ובעל דיניה מכחיש ליה אי נמי אזלי למדינת הים אי נמי אמרי אינשי לנא לאו טעותא הוא. הלכך מנה לי בידך תנהו לפלני וליכא סהדי לא בעידן המחאה ולא בחוב ואמר טעיתי בהודאתי נאמן מיגו דאי בעי אמר לא הודיתי. ואי איכא סהדי בהמחאה וליכא סהדי בחוב לא מצי למימר טעיתי דכיון דקביל על נפשיה במעמד שלשתן הוה ליה ככותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו. ואם נמצא בעדים או בהודאה שאינו חייב פטור. ואם לא נמצא חייב. ירושלמי (פ"ה דכתובות ה"א) הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו רבי יוחנן וריש לקיש אמרי פטור. ורבינו חננאל אייתי לה אהא דגינאי. ורב אלפס דחי לה דקשיא ליה הא דכתובות (ק"א:) חייב אני לך מנה בשטר חייב. ומסתברא דלא דמי דהתם בחזקת שהוא חייב לו הוא כי הא דגינאי ומתניתין דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה כסבור הוא שהוא חייב לזון בת אשתו כבתו ופריך בירושלמי (ריש פי"ב דכתובות) במה הוא חייב לזון בת אשתו לא כן אמרו רבי יוחנן וריש לקיש הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב וכו' ובגמרא דילן (כתובות ק"א:) דפריך מההיא לריש לקיש הכי פריך ומה התם דבחזקת שהוא חייב לו חייב כל שכן הכא דמשעבד נפשיה. והלכך ליכא לאקשויי אהדדי וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה חייב. ומאן דקביל על נפשיה בשטר מידי דלא מחייב חייב וכל שכן בקנין. והא דירושלמי כעובדא דגינאי הוא ופטור. ויש מחכמי הדור דאמרי דאף על גב דקא מודי גינאה חבריה בטעותא לא מהימן לענין מתנה דלמא משום קנוניא קאמר כדאמרינן (כתובות י"ט.) במלוה שאמר שטר אמנה הוא זה במקום שחב לאחרים דלא מהימן דלמא לאשתמוטי מבעל חובו קאמר הכא נמי לא שנא, ושקיל מניה, ונותן מתנה משלם לו מה שהמחהו. ואנן כתבינן לעיל דוקא שאמר אמנה היא זו דמבטל לשטרא דחתימי ביה סהדי אבל אמר פריעא הוא מהימן והכא נמי אי אמר טעותא הוה בחושבנא מהימן.
